היריון שני. כן זה קרה. פחות משנה אחרי הלידה הראשונה נכנסתי שוב להיריון. אי אפשר להגיד שלא תכננתי את זה אבל גם אי אפשר להגיד שהייתי ממש מוכנה לזה. היריון שני מרגיש שונה ממש מהיריון ראשון, לא רק פיזית, גם נפשית אני מרגישה אחרת. אבל לפחות הפעם לא חיכיתי לחודש שביעי כדי לספר לכן (מנחשות איזה שבוע אני?) והחלטתי לשתף כמה שיותר מכל מה שקורה. אז נתחיל מההתחלה לא?
אני חושבת שתמיד רציתי צמודים. בכל מה שקשור לילדים הלב שלי הלך לפי מה שאני חושבת שטוב בשבילם.
היה לי ברור שאני רוצה מינימום שלושה ילדים כי בעיני זה כוח. אנחנו היינו שניים וזה הרגיש לי לא מספיק. ותמיד חשבתי שהכי כיף זה אחים צמודים כדי שיוכלו לחוות את ההתבגרות ואת שלבי החיים המוקדמים ביחד. שיהיה להם תמיד חבר בבית לספר לו מה שעובר עליהם.
גילי איתי באותו הראש (במיוחד כי הוא עכשיו בן 40 ולא מבין איך אין לו כבר 4 ילדים שהגדול בן 10…) אז כמובן שהוא גם דחף לשם ושנייה אחרי שגפן נולדה הוא כבר התחיל לדבר על הילד/ה הבא/ה
לי לעומת זאת, זה לא בא ישר.
בהתחלה לא הייתי מסוגלת לדבר על זה בכלל.
עוד בחדר לידה אחרי שנתנו לי את האפידורל ועוד הייתי בהלם מעוצמת הכאב של הצירים שאלתי כל אחת שנכנסה לחדר כמה ילדים יש לה ואיך עושים את זה שוב? (התשובה הממוצעת אגב הייתה 5 ילדים…)
ואז הגיע גם ההחלמה מהלידה שהייתה כל כך טראומתית בשבילי ולקחה 8 חודשים בערך (אני אוסיף את הכל בהרחבה לפוסט על החלמת הלידה בקרוב, מבטיחה) ככה שלא יכולתי לחשוב על לעבור את זה שוב בקרוב.
אחרי 8 חודשים עברתי ניתוחון קטן ושבוע אחרי כבר לא הרגשתי כלום (הזיה שזה נמשך כל כך הרבה סתם). ברגע שהכל נרגע והתחלתי לחזור לתחושה הרגילה של הגוף שלי, להפתעתי די מהר הרגשתי שאני יכולה להתחיל לחשוב על זה שוב.
זה לא שאת לגמרי שוכחת את מה שעברת. את זוכרת והטראומה עוד שם, אבל משהו בך מבין שאת תעברי את זה שוב ושאת מוכנה לעשות את זה כי גם כנראה שאין דרך אחרת להביא ילדים לעולם. (מקנאה בזוגות לסביות שיכולות להתחלק בקטע הזה. גאונות!) והאמת שגם ליד כל הכאב והקושי את מתחילה לזכור יותר בבהירות את החלקים היפים. את התחושה של החיים שגדלים בתוכך, את הרגע שהיא יצאה ממך והניחו אותה עלייך וראית אותה. את הפעם הראשונה שהרגשת חיבור אמיתי אליה, הפעם הראשונה שהיא חייכה. את הפעמים שלא הבנת איך תקומי בלילה או איך תרימי אותה ועשית את זה בלי לחשוב בכלל כי היא הייתה צריכה אותך.
בסוף אין לזה תחליף ואת מרגישה מוכנה.
הוא היה בעננים ואני בהיתי בעננים
בהיריון הראשון יש התרגשות גדולה (בהנחה שחיכיתם וציפיתם לזה כמובן) ציפייה ענקית למה שהולך לבוא.
אני זוכרת שכל בוקר נכנסתי לאפליקציה לראות מה קורה עם העובר עכשיו, איך הוא נראה ומתגבש, מה הגודל שלו.
היום אני נכנסת רק אם מישהו שואל אותי באיזה שבוע אני כי אני ממש לא זוכרת לבד וצריכה לבדוק…
היריון ראשון את מחכה לכל תור אולטרסאונד לפגוש אותה, לראות אותה, לשמוע את הדופק שלה, לגלות עליה עוד משהו קטן. סופרת את הימים ומתזכרת את הבן זוג 7 פעמים. בהיריון השני את כמעט שוכחת שיש תור וצריכה 3 תזכורות בפלאפון כדי להיות בטוחה שאת בכלל תגיעי.
בהיריון הראשון את עסוקה בלקנן ולדאוג לכל מה שצריך להיות מוכן. בהיריון השני את עסוקה בלהכין את התינוקת שכבר בבית ולנסות להבין איך לעזאזל תעשי את זה???
וככה ההתרגשות הופכת לחרדה
כשגיליתי על ההיריון הראשון לא ידעתי למה לצפות. לא ידעתי איך יעבור עלי ההיריון ואיך ארגיש. הייתה התרגשות גדולה של ציפייה בעיקר.
בפעם השנייה כבר ידעתי שאני אוהבת להיות בהיריון. אני אוהבת את התחושה של הבטן נמתחת ושאת לא צריכה לחשוב אם היא יוצאת או אם רואים לך שומנים. תחושה סקסית של תכלית מהות החיים מתהווה בגוף שלי. ובכל זאת, במקום להתרגש מזה, מצאתי את עצמי אכולת חרדות.
זה לא רק אתה ואני
עכשיו יש את גפן, זה לא רק שנינו ומה שיהיה יהיה. להכל יש השלכות גם עליה.
היא אמורה להיות בת שנה ו7 חודשים כשהיא תהפוך להיות אחות גדולה. היא עדיין תינוקת לכל דבר, עוד לא ממש מבינה מה זה אומר.
היא עדיין לא בגיל שאני רוצה לשלוח אותה לגן, עדיין בשלב שאני רוצה שהיא תהיה קרובה ומוגנת.
פתאום נתקפתי פחד שאני לא אוכל לתת לה ולתינוק/ת החדש/ה שיגיעו את מה שהם/ן צריכים/ות. איך אני אחלק את עצמי בינהם/ן מבלי שזה יבוא אחד/ת על חשבון השני/ה?
איך אני ארים את גפן ואדאג לה כשיהיה לי ניובורן שמחובר/ת אלי 24/7?
כל הטראומה מההחלמה הכתה בי. איך אני אצליח להתמודד עם הכאב וההחלמה כשעכשיו יש לי לא רק ניובורן, אלא גם תינוקת פעוטה שצריכה תשומת לב מידית ותמידית? איך אמצא את הזמן לדאוג להחלמה שלי בתוך כל זה?
שקעתי
הכל נראה לי גדול פתאום.
כשגילי חזר באותו היום הביתה שיתפתי אותו בחששות שלי, הוא עוד היה בעננים מהבשורה ולא הבין מאיפה זה בא.
הוא שם לי את הכל בפשטות מול העיניים:
מה שיקרה, יקרה אז לא יעזור לנו לפחד מזה.
מה שצריך לעשות- נעשה הרי; אם צריך להביא מישהי שתעזור, נביא, אם צריך לשים בגן, נשים, הכל יקרה בסוף אז הדאגות והחששות לא באמת רלוונטיות. כרגע אפשר פשוט לשמוח ממה שקורה כרגע ולהנות ממה שיש עכשיו.
בסוף היא דרכה אני מבינה הכל
למחרת היא התעוררה מהשנת בוקר שלה, ממלמלת לעצמה במיטה, מחכה שאכנס. כשנכנסתי היא סיפרה לי במלמולים מלאי משמעות את כל מה שעבר עליה בחלומות וכשהחיוך שלה עלה הבנתי בצורה הכי קיצ’ית שרק אמא מכירה, שהכל אפשרי.
שכמו שהצלחתי להתגבר ולהתמודד עם כל האתגרים שהיו לי איתה, גם כשחשבתי שזה לא אפשרי, התמודדנו, כל יום בתורו.
תקווה לבית של ילדים
גם עכשיו, כשאני כבר בתוך התהליך ועברנו את חצי הדרך, כל פעם שעולה בי השאלה איך אני אעמוד בזה, אני מזכירה לעצמי שאני לא הראשונה שעושה את זה. שהכל זמני, הם גדלים ומשתנים כל הזמן וגם אנחנו איתם. כל מה שהם צריכים זה שאנחנו נהיה איתם ונאהב אותם ואת זה יש לי לתת להם בכמויות.
אני אעשה טעויות, בזה אין ספק. אני רק מקווה שאוכל לתפוס אותם מספיק בזמן כדי לתקן את מה שאפשר ומה שלא, כבר נשאיר לפסיכולוג שלהם שיגדלו. הרי בטוח שתהיה להם סיבה ללכת אליו לא?
יש לכן עצות להתמודדות עם החרדה וטיפים להתנהלות עם צמודים?
אשמח שתשתפו אותי בתגובות!
