פוסט אחרי הלידה- זאת לא חופשת לידה

family drawing אחרי הלידה

חווית הלידה שלי הייתה קשה אני מודה, אבל האמת שבשבילי הטראומה האמיתית הגיעה דווקא אחרי, ב”חופשת הלידה”. לא ידעתי מה הולך לעבור על הגוף שלי כשאחזור הביתה. כל הדיבורים היו על הלידה עצמה, אף אחת לא פתחה בפני את תקופת ההחלמה שלה אחרי הלידה. התפרים, ההורמונים, הלחץ מצד המשפחה לבקר, הבדידות, החוסר אונים, כל אלה הפתיעו אותי ויצרו אצלי טראומה לא קטנה, ואז החלטתי לעשות מעשה ולפתוח בעצמי את הכל. כל מה שאישה צריכה להתמודד איתו ברגע שהיא חוזרת הביתה מבית החולים אחרי הלידה. 

אם את בהריון או לפני לידה ואת מאלה שלא רוצות לדעת, אל תקראי את הפוסט הזה. כי אני כן מתכוונת לדבר על זה ואני לא מתכוונת לחסוך בפרטים. אבל תעשי לעצמך טובה ותשמרי אותו בצד, את תודי לי אח”כ. אני אספר הכל אבל אני גם אנסה לתת פתרונות. להכין אותך לקשיים ולשתף אותך במה שאני עשיתי בשביל שזה יעבור בקלות. 

כמובן שהכול בגדר המלצה, אני לא רופאה או מוסמכת בשום צורה, אני פשוט אישה כמוך שחוותה את הפוסט לידה המדמם הזה…

חופשת לידה? אולי לגבר

מי שהמציא את צמד המילים “חופשת לידה” הוא בטוח גבר.
אין סיכוי שאישה הייתה מקשרת בין חופש לבין מה שאנחנו עוברות אחרי הלידה.

פעם קראו לזה ‘משכב לידה’ כי היולדת הייתה שוכבת במיטה ולא עושה כלום חוץ מלהאכיל את התינוק/ת וגם את זה עשתה אחרי שהיו מביאים לה אותו מהעריסה.
היה נהוג שאחרי הלידה אישה שוכבת במיטה והנשים שסביבה מטפלות בה ובבית, היא שוכבת, ישנה כמה שאפשר, מביאים לה את התינוק כשהוא צריך לאכול והיא לא עושה כלום חוץ מלהחלים.
לצערנו היום אנחנו כבר לא מוקפות בשבט דואג ואנחנו מוצאות את עצמנו לבד במערכה. הבן זוג עוזר כמה שהוא יכול (במקרה טוב), אבל עדיין, רוב הסיכויים שהוא אבוד כמעט כמוך אם לא יותר.

קודם כל תבקשי עזרה

נכון, זה לא פשוט ולא טבוע ברובנו והחברה גרמה לנו לרצות להוכיח שאנחנו אמהות השנה, וונדרוומן שיכולה הכל, אבל עכשיו זה ממש לא הזמן ל’לא נעים לי’ ו”אני יכולה לבד”.
אמהות, דודות, חברות, שכנות, כל מי שיכולה לעזור (ובאה לך טוב כמובן) שתעזור .

בשבוע הראשון שלנו בבית גילי היה איתי אז היה לי ממש נוח. אבל בשבוע שהוא כבר היה צריך לחזור לעבודה ואני, גפן והתפרים נשארנו לבד בבית (או יותר נכון במיטה) ביקשתי כל יום מחברה אחרת שתבוא להיות איתי כמה שעות. הן עזרו, סידרו דברים במקום, ניקו, קיפלו ותרמו איפה שהן יכלו. לפעמים אפילו סתם להיות עם הקטנה כדי שאני אוכל לישון שעתיים היה המון!

(הזדמנות להגיד תודה לכל מי שתמכה, יש לי הרבה מזל שאתן קיימות :* )

את לא היחידה אז למה לעבור את זה לבד?

פעם יכולת לראות את נשות השבט שלך מחלימות, מניקות, מרדימות ומטפלות אז ידעת מה מצפה לך ואיך לגשת לדברים. היום אין את השבט הזה פיזית אבל את יכולה למצוא אותו וירטואלית- יש כל מיני קבוצות של אמהות שיכולות לתת לך תמיכה.

אני הצטרפתי לשבט האמהות של קרן איתן שזאת קבוצה של אמהות בווטסאפ וקבוצה סודית בפייסבוק, עם ליווי של יועצות מקצועיות כמו יועצות הנקה, שינה, התפתחות, דולה אחרי לידה, יועצת קריירה, מעצבת פנים ועוד המון. מעבר לקבוצה של היועצות יש גם קבוצה עם אמהות בדיוק כמוך (רק 15 בערך אז זה לא חופר ולא מיליון דעות) שממש עכשיו עוברות את מה שאת עוברת.
הקבוצה הזאת זה הדבר הכי טוב שקרה לי.
הן הרימו לי כשהייתי למטה, הצחיקו אותי, חיבקו אותי מרחוק, נתנו עצות וטריקים מניסיון אישי ובעיקר היו שם כשהייתי צריכה.
(מתנה מעולה לעצמך או לחברה בהריון או אחרי לידה).

זה הולך לכאוב

זהו, זאת האמת ואין איך ליפות אותה.

ההריון שלי היה מדהים, העברתי אותו די בקלילות ובאיזשהו שלב אפילו התחלתי להגיד ברוב יהירותי שאני מוכנה להיות פונדקאית. ידעתי שהולך לכאוב לי בלידה וידעתי שזה לא הולך להיות פשוט אבל גם ידעתי שבסוף תצא תינוקת והנחתי ששם זה יגמר פחות או יותר.

אז לא.
הכאב לא נגמר שם.

לא הבנתי שבמשך תקופה ארוכה (בשבילי זה כמעט שלושה חודשים) יכאב לי כל כך ושכשמשהו אחד יתחיל להחלים משהו אחר יתחיל לכאוב.

בחלק הזה אני חייבת להודות שאני לא יכולה לעזור לך הרבה. זה קשה וזה נורא ואני עדיין מתמודדת עם זה. מעבר למשככי כאבים שיתנו לך בבי”ח ושאת יכולה להמשיך לקחת אח”כ , הדבר היחידי שעזר לי קצת (ושאני עדיין אומרת לעצמי כל יום) זה ש”זה זמני” זה לא לנצח וזה עובר בסוף.

מה עושים עם הבטן הזאת?

הרחם שלך הכפיל את עצמו פי 4-5 לפחות. האגן שלך התרחב, צוואר הרחם והואגינה שלך התרחבו ב10 ס”מ לפחות. כל זה אמור לחזור למקום ואם חשבת שזה כאב להגיע למצב הזה, תצפי שזה יכאב כשזה יחזור.

בחודשים שאחרי הלידה הרחם אמור לכווץ את עצמו. את החלק הזה את תרגישי בהתחלה (אם את מניקה תצפי לזה בכל הנקה בשבוע- שבועיים הראשונים) זה מרגיש כמו כאבי מחזור וזה בא והולך.

עם הכאב הזה אין הרבה מה לעשות וגם הוא הכי פחות נורא מכולם, בעיקר כי זאת תחושה שאת כבר מכירה וכמו שאמרתי זה מורגש רק בשבוע-יים הראשונים. מה שכן- תתנחמי בעובדה שככל שהרחם מתכווץ, הבטן יורדת ואת יותר קרובה לג’ינסים מלפני ההיריון.

ולא, אין ממך שום ציפייה לחזור למידה שלך מלפני ההיריון. את מחלימה. כל אחת והגוף שלה ולכל גוף יש גם את הקצב שלו. תתני לזה את המקום של זה, תשמרי על תזונה בריאה בשבילך ובשביל התינוק/ת שלך ותתני לזמן לעשות את שלו.

מחזור כזה עוד לא היה לך

כשהרחם מתכווץ הוא מדמם. זה קורה וזה טבעי. 

אצל כל אחת זה אחרת אבל רוב הנשים מספרות על כמויות מאוד גדולות של דם. גם זה עובר אחרי השבועות הראשונים ולפחות זה לא כואב, סתם מאוד לא נעים. 

הפתרון הוא תחתונים חד פעמיים ועל זה עוד תחבושת גדולה. אני השתמשתי בתחתונים של קוטקס, הם עדיפים על התחתוני רשת של בית החולים ולפחות גורמים לך להרגיש קצת פחות פצועה.

התחבושות שנתנו בבי”ח היו מעולות, כשהשתחררתי שאלתי אם אפשר לקבל כמה ונתנו לי חבילה הביתה. כמובן שזה נגמר די מהר ואז קניתי תחבושות אחרות, לא מצאי כמו של הבי”ח אז קניתי את ההכי עבות שמצאתי וגזרתי להן את הגומי בצדדים כדי שלא יתגרה לי באזור הרגיש.

תפרו אותך

אם ילדת בלידה רגילה רוב הסיכויים שחתכו אותך או שנוצרו לך חתכים טבעיים תוך כדי, בשני המקרים סיימת עם תפרים. אני לא יודעת אם תפרו אותך בעבר אבל ההחלמה של תפרים היא לא נעימה. במיוחד אם הם ממוקמים באזור עליו את אמורה לשבת…

אם קראת את הפוסט הקודם על סיפור הלידה שלי, את כבר יודעת שאני מאלו שמרגישות כאב.
ממש מרגישות אותו. 
התפרים לא היו יוצאים מהכלל. לא יכולתי לשבת ולא יכולתי להניק בישיבה. הכי הרבה שהצלחתי זה בזווית של 45 מעלות (מה שהתאפשר בימים הראשונים הודות למיטה המתכווננת במלונית, ממליצה בחום), מצאתי את עצמי יושבת לאכול בכל מיני תנוחות מאתגרות והולכת בקצב יותר איטי מצב כאילו יש לי כדורסל בין הרגליים.

קחי בחשבון שזה זמן החלמה. כל אחת מחלימה אחרת ואצלי הייתה רגישות כואבת באזור עד כמעט 3 חודשים אחרי הלידה.
החדשות הטובות הן שאחרי שבועיים- שלושה, התפרים נמסים, הכאב הופך נסבל יותר ואת תרגישי כבר יותר בנוח להסתובב רגיל.

מה עושים?

  • מקלחות והרבה.
    אני אפילו פיתחתי הרגל במקום לעשות פיפי בשירותים, ללכת ישר למקלחת ולעשות תחת זרם של מים פושרים. המקלחות גם שומרות על ההיגיינה וגם מקלות על השריפה בזמן השתן.
  • משככי כאבים (אם את מניקה תוודאי שאת לוקחת כדורים שלא עוברים בחלב)
  • תחבושות מגנזיום. בבית החולים יתנו לך (אם תבקשי) תחבושות מגנזיום וכשתחזרי הביתה תוכלי לקנות בבית המרקחת. יש שני סוגים, או תחבושות מוכנות, או מלח מגנזיום שמגיע בצנצנת ואת מוסיפה אותו למים, תגזרי לך חתיכות תחבושת ותשרי בפנים. (זאת הגרסה שנותנים לך גם בבי”ח). שומרים את זה במקרר והרטיבות ביחד עם הקור עוזרים להרגיע את הכאב. התחתונים החד פעמיים והתחבושות יעזרו לספוג גם את המים של התחבושות מגנזיום וככה לא תסתובבי עם תחתונים רטובים.
  • ויטמינים. תמשיכי לקחת את הויטמינים שלקחת בזמן ההיריון ואולי אפילו תוסיפי ברזל (שווה להתייעץ עם הרופא על זה), התוספים האלה משנים ממש את ההחלמה שלך והופכים אותה לקצת יותר מהירה.
menstrual pads drawing

לכי לשירותים!

אחד הדברים שהלוואי והיו אומרים לי לפני- לכי לשירותים! (כן, אני מדברת על מספר שתיים…)
נכון שזה מפחיד ואת מדמיינת את התפרים מתפקעים מהמאמץ, אבל אם לא תלכי יצאו לך טחורים ותאמיני לי שזה יותר גרוע.
טחורים זה בעצם התנפחות של ורידים, זה קורה מהלחץ על האזור והרבה נשים אחרי לידה טבעית מקבלות את זה. אם זה מהדחיפות או מההימנעות ללכת לשירותים בגלל התפרים.
לכי לשירותים.

כבר קיבלת טחורים? יש כל מיני משחות שעוזרות להקל, (הן לא מעבירות את זה ישר, אבל הן מקלות), אני ניסיתי כמה והרקטוצורין הייתה המשחה שהכי עזרה לי, היא מגיעה עם פומית ככה שאפשר להחדיר גם קצת פנימה. תעסי את האזור כמה שניות כשאת מורחת ותוך שבוע – שבועיים זה אמור לעבור.

לפעמים הטחורים יכולים לייצר לחץ על התפרים, אם זה קורה ואת מרגישה כאבים לא הגיוניים, לכי לרופא, יכול להיות שצריך לשחרר את אחד התפרים.

הנקה להיות או לא להיות?

על הנקה יש הרבה מה לדבר, אבל הפוסט הזה ארוך מידי אז אני אשאיר את זה לפעם אחרת.

אני רק אגיד שגם כאן תצפי לכאב.
יכול להיות שאת אחת מתוך אלף שההנקה זורמת לה כמו כלום על ההתחלה (אמן אמן אמן!!) אבל רוב הסיכויים שיהיה איזה משהו (קטן או גדול) בדרך- פצעים בשבוע הראשון עד שההנקה תתקבע, כאבים מגודש שעלול להוביל לפעמים גם לדלקות או אפילו פטריה.

העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך על סמך הניסיון שלי- תזמיני יועצת הנקה.

אני לא מתכוונת להזמין אותה שבועיים אחרי, כשאת כבר בבית ומבינה שמשהו כאן לא כמו שצריך ואני לא מתכוונת למדריכות הנקה של בית החולים שעוברות הכשרה קצרה יחסית כי את שתי הטעויות האלה אני עשיתי.

אם הייתי יודעת אז את מה שאני יודעת היום, הייתי מוצאת יועצת הנקה שנראית לי, הולכת אליה להכנה להנקה לפני הלידה ומזמינה אותה לבית החולים כבר באותו היום או יום אחרי כדי שתעזור לי להבין אם מה שאני עושה הוא נכון ולכוון אותי למה שצריך.

לכי תבני משפחה

אחד הדברים הכי מאתגרים שנשים חוות אחרי הלידה זה ההלם של ההתחלה.
אני שמרתי על ילדים רוב חיי, (המשכתי אפילו עד חודש שביעי) ועדיין היה לי ברור שאהיה בהלם.
זה בלתי נמנע בילד ראשון וכדאי להבין את זה כמה שיותר לפני. תתני לעצמך את הזמן לעכל את המצב החדש.

בנוסף לסיפור ההחלמה שלך, יש לידך גם יצור קטן שצריך אותך.
ממש פיזית צריך אותך.
להכול.
בשביל לאכול, בשביל לישון ולפעמים גם בשביל לעשות קקי.
הדבר הקטן הזה שעד לפני שנייה היה מוגן ברחם שלך, רק מתחיל להתרגל לעולם החיצוני והוא צריך את כל החום והאהבה שאת יכולה לתת והרבה ממנו. וכן, הוא צריך אותך יותר מכל אחד אחר. יותר מבן/ת הזוג אם יש ויותר מסבתא שלו/ה ויותר מכולם. 

תרשי לעצמך להתרגל ואל תשכחי לדאוג לעצמך כי אם לך יהיה טוב גם לתינוק שלך יהיה טוב.

ומה אם אני לא מתחברת לתינוק שלי?

הרבה נשים מצפות להתאהב בשנייה שהתינוק יוצא החוצה.
לי זה לא קרה.
אבל גם ממש לא ציפיתי שזה יקרה.
יש הרבה נשים שלא מרגישות את החיבור ישר וזה לגמרי בסדר. שתסלח לי גפן אם היא תקרא את זה עוד כמה שנים אבל גם אין למה להתחבר בעיני. זה מעין חייזר קטן שעוד אין לו ממש אישיות ברורה. כל היום הם ישנים, אוכלים ועושים קקי. 
אני לא אומרת שלא הייתה בי אהבה לתינוקת או שלא נהנתי ממנה. היא באמת מתוקה מהיום הראשון אבל אין בזה הרבה.

רוב הסיכויים שבשבועות הראשונים את תעבדי על אוטמט, תעשי מה שצריך לעשות ותנסי להחלים תוך כדי.
רוב הזמן אני הסתכלתי על גפן כאילו היא מחקר מדעי, ניסיתי להבין מה כל פרצוף מסמן לי. אם היא משחקת עם הלשון היא רעבה, לשון ארוכה החוצה אומרת שיש לה קקי, כל מיני סימנים כדי שאני ארגיש קצת פחות חסרת אונים מולה. (אגב, זאת שיטה שאני ממש ממליצה עליה, ככה תדעי מה התינוק/ת רוצה לפני שהוא/היא מגיע/ה לשלב של בכי ואז הכל הופך יותר קשה, יותר קשה לו/ה להרדם, יותר קשה לו/ה לינוק וגם את תרגישי פחות מתוסכלת ככה)

יש נשים שחוסר החיבור הזה שובר אותן, שהוא מעורר אצלן רגשות אשם ומחשבות שליליות וזה מוביל לפעמים לדיכאון אחרי לידה.
אז קחי נשימה. תאזרי בסבלנות ובעיקר תסלחי לעצמך. זה לוקח זמן וזה בסדר.
אני התחלתי להיקשר אליה רק כשהיא התחילה להגיב אלי, לראות אותי ואת גילי ולחייך אלינו רצונית.
אין לי ספק שאת עושה הכי טוב שאת יכולה, זה כל מה שאמא צריכה לעשות וזה מספיק!

אם את חווה מחשבות שליליות ומרגישה שאת לא במצב טוב, אל תפחדי להתייעץ ולבקש עזרה. חבל שתסבלי סתם. יש עובדות סוציאליות, פסיכולוגים, אחיות וגורמים מקצועיים אחרים ויש גם את הקבוצות של האמהות, אם בפייסבוק, בשכונה או בשבט האמהות של אמא כמוך כמו שהיה בשבילי.
תמצאי את המקום בו את מרגישה שלא שופטים אותך, שמותר לך להיות מה שאת באותו הרגע, גם אם זה אומר שאת ממש מתבאסת על התינוק שלך או מפחדת שאם הוא לא מתהפך עדיין הוא לא יוכל להתגייס לצבא. מקום לפרוק. אין לך מושג כמה זה חשוב.

ההתחלה מאתגרת

בעיקר כי את לא עצמך באותו הזמן, את צריכה להחלים.

ודווקא בתקופה הזאת את לא יכולה פשוט ללכת לשירותים או למקלחת, להכין לעצמך ארוחה מזינה או אפילו סתם לצאת להתאוורר.

זאת תקופה מאוד מבלבלת גם עם ההורמונים. המצב בבית הרבה פעמים מתוח ושניכם נמצאים במצב חדש שאתם הרבה פעמים מרגישים בו חסרי אונים.

למצב בינכם יש כמה עצות שנתנה לנו שרי גל רוזנבלום כבר לפני כמה חודשים אבל בכל מה שקשור אלייך אל תהססי לדבר. תוציאי, תדברי, תכתבי, תבכי ובעיקר תתני לעצמך לחוות את כל מה שאת צריכה.

זה זמני וזה עובר.

שעות קבלת קהל

לא מספיק שאת מתמודדת עם המשפחה החדשה הזאת ועם עצמך ופתאום כל הדודים והדודות והחברים מהצבא מחליטים שהם רוצים לקפוץ…
את מדממת, כואבת, מבולבלת ובעיקר מרגישה לא עצמך ודווקא עכשיו כל העולם ואחותו רוצים לבוא לראות את הרכש החדש. בואי נודה באמת- לא מתאים לך ובצדק!
נדירות הבנות (למרות שיש כאלה) שנהנות לארח אנשים כשהן לא יכולות אפילו לשבת.

אז בואי אני אגלה לך סוד: את לא חייבת!

שבי עם הבן זוג לפני הלידה (או הבת זוג, או אמא שלך או כל אדם אחר שילווה אותך בתקופה שאחרי) ותבקשי שיהיה החוצץ שלך. הוא פה בשביל להגן עלייך בימים הראשונים.
שיסנן בלי בושה!
אם לא מתאים לך מבקרים בכלל, שיהדוף אותם. אם את רוצה אבל מצומצם שיגביל אותם לשעות מסוימות כדי שיהיה לך גם זמן מנוחה. קחי בחשבון שמעבר לשקט שאת צריכה וחייבת לעצמך בימים האלה, היצור הקטן שרק עכשיו הגיע לעולם עוד לא פיתח מערכת חיסונית חזקה ולא בטוח שזה דבר טוב להפגיש אותו עם כל כך הרבה אנשים.
(או לפחות זו הסיבה שעזרה לבן זוג שלי להדוף את כולם 🙂 )

אם הם כבר באים, תבקשי שבמקום שוקולדים או זרים או בלונים שיביאו אוכל! אוכל טוב, מבושל ומזין. עדיף כזה שאת יכולה גם לאכול עם יד אחת כמו לדוגמא מאפינס מלוחים או ירקות חתוכים. זאת המתנה הכי טובה שהם יכולים לתת לך בתקופה שכוס מים זה מסובך להכין ואת עוד צריכה לדאוג לתזונה טובה כדי להחלים. 

תעשי עם עצמך משהו!

בימים הראשונים כשאת עדיין מסתובבת בארבע קירות שלך כמו חיה פצועה בכלוב, זה טבעי שתרגישי רפוסה, מסומרטטת וחסרת חיים.
זה גם הגיוני שזה ימשך קצת אחרי. את מסתגלת לחיים חדשים. גם של התינוק/ת וגם שלך. הכול הופך לקצב אחר, לתנועה אחרת בעולם. זה טבעי וזה בסדר.
אבל אחרי חודש גג, תעשי לעצמך טובה ותקבעי משהו בשבילך- תספורת או ציפורניים או אפילו סתם קפה עם חברה, משהו שיגרום לך להתלבש רגע, לצאת מהבית ולהרגיש טיפה כמו בן אדם שפוי. שעה – שעתיים מחוץ לבית (ולא בטיפת חלב או אצל הרופא) יעשו לך את כל ההבדל אני מבטיחה. משהו קטן ממש כדי להזכיר לך שאת אישה ולא רק אמא.

זה זמני וזה עובר

יש עוד כמה אתגרים שיעמדו לך בדרך כמו המחסור בשעות שינה (גם זה יעבור) או ההורמונים (תרשי לעצמך לבכות כמה שאת רוצה! תפרקי!), תנסי להבין שזאת תקופה, שזה עובר שכולנו עושות טעויות ושמותר לך.
מותר לך לטעות.
מותר לך לכאוב.
מותר לך לכעוס.
מותר לך לבלוס.
מותר לך לחשוב על עצמך
ומותר לך גם להתפנק מידי פעם.
תהיי את, אל תנסי לחזור למה שהיית פעם, אלא תנסי לגלות מי את היום.

תסלחי לעצמך.
מישהי אמרה לי משפט מדהים בתקופה הזאת “לכל אמא יש את הזכות לבחור איך לדפוק את הילד שלה”. זה הילד/ה שלך. את האמא ולא כל העולם. תנקי רעשים, תלמדי להקשיב לעצמך ולמה שנראה נכון בעינייך ותדעי שמה שנכון בעינייך לאו דווקא נכון בעיני אחרים וההיפך…

והכי חשוב- תדעי ותזכרי תמיד שאת לא לבד.

שתפי אותי בקשיים או באתגרים שהיו לך אחרי הלידה (אפשר גם לשלוח בפרטי אם את לא רוצה לחשוף כאן בתגובות)

נתראה בקרוב!

שתפו

Share on email
Share on facebook
Share on whatsapp
Share on pinterest

לפוסט הזה יש 2 תגובות

  1. פוסט מדוייק. הצלחת להעביר בצורה קלילה את הכאב ואי הנוחות של אחרי הלידה. זה באמת נושא פחות מדובר, ובטח בצורה גלוייה כזאת. אני בטוחה שקריאה שלו תחסוך להרבה נשים אחרי לידה מרגשות האשם שהן אולי חשות על הקושי שהן חוות

    1. תודה דנה. זה כל כך חשוב לי לקרוא את מה שאת כותבת. זה בדיוק מה שרציתי להשיג בחשיפה של זה. מותר לך לכאוב, מותר לך לקחת את הזמן וללמוד את המצב החדש. מותר לך ללקק את הפצעים, בסך הכל הבאת בנאדם לעולם…

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן