אם את בהריון או בכלל לפני לידה ואת מאלה שלא רוצות לדעת, לקרוא, לשמוע דברים לא טובים או מפחידים, הפוסט הזה לא בשבילך. זה לא שאני הולכת לספר פה דברים נוראים על הלידה הראשונה שלי, אבל אני כן הולכת לספר את האמת. את כל האמת, קשה, לא נעימה, כואבת, אבל זאת האמת. את האמת שלא סיפרו לי לפני.
אבל אם את לפני לידה ולא רוצה לדעת, תפסיקי לקרוא עכשיו.
לידה ראשונה היא דבר טראומתי
בואו נשים את זה על השולחן כאן ועכשיו.
כמעט כל אישה שדיברתי איתה על הלידה הראשונה שלה, מתארת חוויה קשה וטראומתית. כמעט כל מי שהמשיכה לעוד ילדים אחר כך קראה ללידות שאחרי “תיקון” ולא סתם. כל כך הרבה קורה ביום הזה (אם יש לך מזל, יש כאלה שזה לוקח להן כמה ימים בלידה ראשונה) והיום הזה הולך ללוות אותך לשאר החיים. היום הזה הולך לחלק לך אותם לשניים.
זה מתחיל בכאב ונגמר בכאב
סף כאב זה לא אותו דבר כמו התמודדות עם כאב
בראש הייתה לי המחשבה שאני יודעת להתמודד עם כאב סבבה אז אולי תהיה אופציה שאני אעבור את הלידה הזאת בלי אפידורל. רציתי להרגיש שאני מהאמיצות האלה שמצליחות בלי. לצאת משם ולספר לכולם בגאווה איך הרגשתי הכול, איך הרגליים שלי עדיין עבדו, איך עברתי לידה כמו בספרים של פעם. “כאב אבל החזקנו.”
למזלי, ילדה מציאותית שכמותי, החלטתי לא להחליט. אמרתי שמעולם לא חוויתי צירים אז אין לי מושג איך זה מרגיש ועם מה אני יכולה להתמודד או לא. ככה לא התאכזבתי כשהבנתי בפתיחה 1 וחצי שאם אני לא מקבלת אפידורל בקרוב אני הולכת לדבר עם אלוהים, ולא כי אני אמות, אלא כי אני הולכת להשתגע ולאבד כל צלם אנוש.
אין לי דרך להסביר את הכאב הזה. זה לא דומה לשום דבר אחר וזה לא הולך ונעלם, זה מתגבר. זה מתחיל כל 5 דקות ומצמצם מרווחים ואם דרגת הכאב הייתה 10 בפתיחה 1 והתקדמה לדרגת 100 בפתיחה 3, הבנתי שאני ממש לא אצליח להגיע לפתיחה 5 אפילו ולשמור על השפיות. לא הרגשתי שום דבר חוץ מהכאב. הכאב היה כל העולם באותו הרגע, הוא השתלט על כל חלק בגוף שלי ועל כל פיסת מחשבה שהייתה לי.
והפחד
הפחד מהציר הבא וזה שאחריו וזה שזה לא נגמר! התחלתי לרעוד ולא הפסקתי עד חצי שעה אחרי הלידה.
אז איך זה שיש כאלה שמצליחות ללדת בלי אפידורל?
בדרך כלל כשכואב לי, אני לא מתבכיינת, אני לא עושה עניין, אני לא נכנסת להיסטריה ואני גם לא צורחת, אבל את כל זה עשיתי באותו היום, (חוץ מההתבכיינות, וזה רק כי לא יכולתי לדבר…)
התאכזבתי.
אני שתמיד הייתי גאה שאני לא בחורה היסטרית, צורחת את הנשמה שלי ומזיעה למוות על כדור הפיזיו בחדר ההמתנה של שיבא.
עכשיו אני מבינה שזה לא קשור לרמת ההתמודדות שלי עם כאב, פשוט כל אחת מרגישה את הכאב אחרת. רוב אלו שדיברתי איתן ועשו את זה בלי אפידורל התחילו להרגיש את הכאב רק בפתיחה של 6 או משהו כזה. מה שאומר שזה לא עד כמה את מתמודדת עם הכאב, אלא עד כמה את מרגישה אותו.
ואני הרגשתי אותו.
אני ישבתי בבית ב6 וחצי בבוקר והרגשתי את ההתחלה של ההתחלה מתהווה, הרגשתי זרמים שמתחילים ברצועת האגן ומתקדמים לגב התחתון. ישבתי שם מול המחשב, מחייכת אפילו במחשבה של “אה, נחמד, זה מתחיל. האמת שזה לא כזה נורא”
בטח שלא נורא, נאיבית. זה אפילו לא ציר, זה רק הגוף מתכונן למתקפה…
השקט שאחרי
האחות במיון מדדה לי את הדופק ובגלל שהוא היה גבוה (איזה מפתיע זה שהדופק גבוה כשכואב לך?) היא החליטה לעשות לי בדיקות דם וככה יצא שהייתי צריכה לחכות כי על פתיחה של 1 וחצי בלידה ראשונה שולחים אותך הביתה.
כשהבדיקות חזרו העיניים שלי הגיעו לעורף מרוב כאבים. הם בדקו אותי שוב וכבר הייתי בפתיחה של שלוש.
שלחו אותי לחדר לידה ומרוב שצרחתי הם אפילו לא שאלו אותי אם אני רוצה אפידורל, הם פשוט הביאו את המרדים.
שכבתי על המיטה ולא הפסקתי לרעוד מהכאבים. כן, מהכאבים, עוד לפני האפידורל! בגלל זה כל כך נלחצתי כשהוא אמר שאסור לי לזוז בזמן הזריקה…
איכשהו הצלחתי להישאר במקום.
ואז…
שקט.
פתאום יכולתי לשמוע את המוניטור, יכולתי לשמוע את הפעימות לב שלה, יכולתי לשאול שאלות, להיות נוכחת ולחוות את הלידה.
הכאב עבר, הטראומה לא.
הכאבים אמנם עברו אבל הפחד והטראומה לא. התחלתי לשאול כל אחת שנכנסה לחדר כמה ילדים יש לה (שתיים ענו לי שחמש!!) כדי לנסות להבין איך עושים את זה שוב??
התחלתי לאט לאט להירגע (למרות שהרעידות המשיכו, אבל הפעם מהאפידורל ולא מהכאב) הלידה התקדמה יפה יחסית ללידה ראשונה, אבל ככל שהתקרבנו לפתיחה מלאה הבנו שיש בעיה. הראש שלה היה במקום הנכון אבל לא במיקום הנכון, היא הייתה רוחבית ולכן לא יכלה לצאת בצורה רגילה. הרופאים ניסו להשכיב אותי על הצד כדי שהיא תסתובב, אבל בכל פעם שעשינו את זה היא התחילה להאט את הדופק… לא מלחיץ בכלל…
כשהפתיחה הייתה מלאה, מחוק 100 אחוז והיא אפילו עברה קצת את הספינות, הרופאה אמרה שדי, היא רוצה לצאת ואנחנו צריכים להוציא אותה.
הרופאים אמרו שהם לא יודעים אם אפשר לעשות את זה עם מלקחיים או ואקום ויכול להיות שנצטרך לעשות ניתוח ובגלל שיש סיכוי כזה הם מעדיפים להעביר אותי לחדר ניתוח, כדי שאם זה לא יצליח במלקחיים או ואקום אפשר יהיה לנתח ישר.
העיניים שלי נפתחו בבהלה כמו במבי.
לא מה שרציתי
מה קיסרי???
נכנסתי ללחץ.
מצד אחד, ברור שמה שחשוב עכשיו זה העובר ואם יש האטה בדופק אז יש מצוקה.
אבל מצד שני- זה פאקינג ניתוח! בהרדמה מלאה! ההחלמה של זה נוראית ואחרי זה גם קשה יותר ללדת בלידה רגילה.
זה ממש לא מה שרציתי…
הגענו לחדר ניתוח והשאירו את גילי בחוץ (סטריליות וכל השיט), הרופאה עשתה בדיקה ראשונה ואמרה שנראה לה שנצטרך ניתוח. הסתכלתי עליה בעיני במבי שלי והיא עשתה עוד בדיקה, הפעם ביקשה שאדחוף. דחפתי והראש יצא מעבר לספינות. התנאים היו מספיק טובים בשביל לנסות לפחות אז היא אמרה שתנסה בעדינות ואם זה לא יקרה בקלות רק אז נעשה ניתוח.
כל הריכוז מתנקז לרגע אחד
החלק של הדחיפה כשאת על אפידורל הוא טריקי. את לא מרגישה את האזור אז את דוחפת על סמך הזיכרון של המקום. מזל שהתאמנתי על זה עם אווה בפילאטיס…
אזרתי את כל החשיבה החיובית שלי, החלטתי שהכול הולך לזרום חלק ושעכשיו היא יוצאת אלי!
דחיפה ראשונה וכבר הראש היה בחוץ.
עוד דחיפה אחת והכתפיים היו בחוץ.
הרופאה חתכה אותי כדי להוציא את השאר ואמרה שאני לא צריכה לדחוף יותר. ברגע שהיא אמרה את זה, משכתי את החלוק כאילו זאת חליפה של חשפן ושלחתי את הידיים שלי כדי שיהיה ברור שהיא מגיעה אלי ישר!
הרגשתי אותה יוצאת, הניחו אותה עלי, ואני התחלתי לבכות כמו שלא בכיתי בחיים שלי, מההתרגשות, מהעצמה ומהכול.
נעים להכיר
הסתכלתי עליה, מלאה בדם ובשאריות מי שפיר, איזה נס!
היא הרימה את הראש להסתכל עלי (נולדה עם שרירי צוואר חזקים הגאווה הקטנה שלי 🙂 ), פתחה את העיניים ובחנה אותי. כמה חיכינו שתינו לרגע הזה ואפילו לא ידענו.
ביקשתי שיכניסו את גילי וכל כך הצטערתי שהוא לא היה איתי כדי לחוות את הרגע הזה שהיא הגיעה לעולם והפכנו למשפחה.
רצינו אפס הפרדה, מה שאומר שהתינוקת תהייה עלינו מהשנייה שהיא נולדה. את כל החיסונים והכל עושים כשהיא עליי והיא נשארת עטופה ואהובה ולא לבד לרגע. אנחנו מחליטים מתי לעשות לה מקלחת ואז אפשר גם לחכות עד שאני יכולה ללכת איתה.
ברגע שיש התערבות חיצונית (מלקחיים, ואקום, קיסרי) הם לוקחים אותה ישר לבדיקות כדי לראות שהכול בסדר, ככה יצא שהיא הייתה עלי פחות מדקה וכבר לקחו אותה.
גילי הלך איתה לתינוקיה ואותי שלחו להתאוששות.
כואב יותר מהלידה
שמו אותי בחדר לבד, רק אני ועצמי, בלי פלאפון ובלי יכולת לתקשר ולדעת מה קורה איתה. שנייה אחרי שהיא יצאה ממני והיא לא איתי.
אסור לי לקום מהמיטה שעתיים לפחות בגלל האפידורל ואין לי מושג אם קשה לה, אם נתנו לה את החיסונים, אם היא בוכה, אם גילי מחבק אותה, אם הוא יכול להרים אותה.
חוסר אונים מוחלט.
מישהי דפקה בדלת ואמרה שיש בחוץ אנשים ששואלים אם אפשר לראות אותי, הסתכלתי עליה, אמרתי שאני רוצה קודם לראות את הבת שלי והתחלתי לבכות. לא ידעתי עד כמה כואב לי בלב עד שאמרתי את המשפט הזה.
אמא שלי שהייתה מחוץ לחדר שמעה את הבכי ונכנסה, מזל שאיתה נכנס הפלאפון שלה ויכולתי סוף סוף לדבר עם גילי.
מסתבר שדווקא בזמן הזה היה איזה אירוע במיון ילדים והרופאה לא הגיעה לבדוק אותה.
יותר מ3 שעות חיכיתי עד שגילי חזר איתה לחדר. שלמה, בריאה ושקטה.
מאז לא עזבנו אותה
זה סיפור הלידה הראשונה שלי.
זה כאב, ממש. יותר ממה שאפשר לדמיין.
זה השאיר בי טראומה ויצר בי פחד, אבל זה לא נגמר שם.
יש גם את כל מה שבא אחר כך והאמת שעל זה ממש לא מספרים לנו ואני רציתי לדעת.
ממש לא הייתי מוכנה לפוסט הלידה שלי.
אבל זה כבר בפוסט הבא.
איך עברה הלידה הראשונה שלכן? ספרו לי בתגובות.
שירז
12 דצמ 2019יקרה! חיבוק ענק 🧡
מבינה ממש את כל התחושות שלך. גם אני אגב לא הבנתי איך נשים עוד יולדות עוד פעם אחר כך, אבל חכי עוד חודש חודשיים יהיה בך דחף בלתי מוסבר לעוד.
בטוחה שזה משהו שקשור בהורמונים.
בדיוק כמוך אגב, חשבתי לעצמי שאני לא מאלה שצורחות בכאב, עברתי בהריון צירים מוקדמים לא פעם ולא פעמיים וזה רק הקשה עליי ללכת. הכאב הבלתי נסבל שלי התחיל כשירדו המים, הבדל של ארץ והחלל החיצון מחוץ לגלקסיה.
אני תיכננתי בלי אפידורל, בין היתר כי תיארתי לעצמי שאני בעייתית. ואכן הייתי כזו.
את האפידורל נתנו לי בפתיחה 8! שלא עושים את זה.
הרגשתי שאני מתעלפת עוד רגע, הפסיקו מייד את האפידורל והמשכתי בלי. זה כאב מטורף, אין דברים כאלה.
צרחתי את נשמתי ובזמן שאני צורחת ״למההה?״
בחדר הצמוד צרחה יולדת אחרת ״יאמה״.
אני זוכרת שלא יכלתי לסבול שהאיש שלי נגע בי, גם על המיילדת צרחתי ואפילו נתתי לה כאפה על היד שנגעה בי.
אצלי היו קרעים ונשארתי תקועה עם מחט האפידורל עד סיום הלידה. ונותרתי כאובה אחר כך בגלל זה.
למזלי הצירים הבלתי נסבלים האלה סבלתי במשך 3 שעות ולא יותר.
לידה זו רכבת הרים מסחררת בטירוף!
אגב, רשמת שגפן נולדה עם שרירי צוואר חזקים.
לידה מכשירנית בד״כ מעלה את הסיכויים / גורמת לטונוס שרירים מוגבר. אז ככה סתם אם בא לך לקרוא על זה.
עכשיו אני קולטת שכתבתי לך פוסט בתגובה. 🤭
שמחה שלא הגעת לניתוח ומחכה לפוסט לידה על הפוסט לידה 🧡
shovalga
12 דצמ 2019וואו! תודה יקירה!
הסיפור שלך מטורף! את גיבורה!!
ואכן, גפן נולדה עם טונוס שרירים גבוה, אני אכתוב על זה עוד בהמשך
שירז
13 דצמ 2019גם את! 🙏🏼 כל אישה שילדה, היא גיבורה והיא אלוהים בפני עצמה בעיניי.
ענת חצבני
15 ינו 2020אהובה ♡
התרגשתי וכאבתי איתך את חוסר האונים ואת עוצמות השפל והשיא. אין עוד כאב שיכול להדמות לזה בו הגוף שלך פוער את עצמו כדי לעשות משהו בלתי הגיוני ואלוהי בעליל.
חשוב ממש לטפל בטראומה הזאת, יש נשות מקצוע שזאת כל מהותן, וגם לתת לתחושות מקום ולא לבטל אותן. זה שאת וגפן בריאות לא אומר שלא קרה כאן כלום.
את הלידה הראשונה שלי ילדתי בבית יולדות של מיילדת. ירדן נולד 3 שעות אחרי שהגעתי אליה ודווקא המהירות היתה טראומטית עבורי. בשתי הלידות הבאות (שקרו בבית) הכל כבר קרה הרבה יותר לאט.
זוכרת שבלידה האחרונה אמרתי לעצמי שאיזו מזל שזאת פעם אחרונה שאני חווה את הכאבים האלה.
ואחרי הכל מזל טוב לגילי ולך.
גפן זכתה ♡
shovalga
19 ינו 2020תודה ענת!
איזה מזל יש לילדים שלך שהם בחרו בך כאמא.
אני מקווה שהלידות הבאות שלי יהיו באמת תיקון כמו אצלך.
ואת צודקת. חשוב לטפל ולהוציא ולשחרר את החוויה הזאת. כמעט כל אישה תחווה את הלידה הראשונה שלה כטראומתית