ההנקה השנייה שלי – מה זה שחרור חלב דיספורי?

הנקה בטבע

ההנקה הראשונה שלי הייתה משולבת תמ”ל ומשולבת תחושת כישלון. לא משנה כמה ניסיתי, וניסיתי, לא הצלחתי ללמד אותה לינוק נכון ובעקבות כך גם לא הצלחתי לייצר מספיק חלב. בפעם השנייה הצלחתי להגיע להנקה מלאה. על פניו חלום שהתגשם ובכל זאת. לא נהניתי, תחושת האופוריה וההתאהבות שכולן מתארות ברשתות החברתיות לא הגיעה. כן הגיעו המון רגשות שליליים, תחושת אשמה, אפילו קצת בושה, חוסר נוחות, הרבה מועקה ותחושה שהכל ממש גדול עלי. אחרי 8 חודשים כשהורדתי את ההנקה כמעט לגמרי הכל השתנה. גיליתי מה זה שחרור חלב דיספורי, גיליתי שאני לא לבד ובעיקר גיליתי שאני מאוהבת בבת שלי. 

בשנייה שדוריה יצאה לי מהגוף והנחתי אותה עלי, היא טיפסה את דרכה לפטמה שלי והתחילה לינוק. מה שסיפרו לי באגדות של ההכנה להנקה קרה לי מול העיניים, גם האחיות שסביבי והמיילדת חייכו באושר שהיא יודעת מה היא עושה ונראה שמעכשיו הכל יהיה קל. 

לא ממש. בימים הראשונים היא הייתה מחוברת אלי ואני נתתי לה אותי. כמה שאפשר. די מהר התחיל לכאוב לי ואני ידעתי שזה טבעי והגיוני כי העור מתחלף וזה כואב. 

בלילה השלישי שהיא הייתה מחוברת אליי כל הלילה זה גם נראה לי הגיוני כי אני כבר יודעת שיש קפיצת גדילה וזה אמור לקרות. 

בלילה הרביעי גפן באה לישון איתנו לילה אחרון במלונית לפני שנחזור כולנו כמשפחה הביתה. היא הייתה באקסטזה ולא הצליחה לישון בעוד הקטנה עדיין סירבה להיפרד לי מהציצי. 

לא נלחמת על ההנקה

אחרי לילה של סיוט, בו גפן לא הצליחה להרגע ואני לא יכולתי להניח את דוריה לשנייה כדי להיות עם גפן ולהרגיע אותה קמתי בבוקר בהבנה שהחלום כנראה התפוגג והמציאות נראית קצת אחרת. 

הבנתי שאם בפעם הראשונה נלחמתי בכל מחיר (גם אם הוא היה כבד מידי) הפעם מי שתשלם את המחיר תהיה גפן וזה כבר פחות מתאים. 

לפני השחרור הביתה הלכתי לתינוקיה, בשקילה האחרונה ראינו שהיא ירדה עוד. החיתולים לא היו מלאים ואני כבר הבנתי מה זה אומר. 

נכנסתי לחדר ההנקה עם תמ”ל, התיישבתי על הכורסא כשדוריה עלי והבקבוק מולי. בדיוק באותו הזמן הייתה הדרכת הנקה ושמעתי את המדריכה עוברת אחת אחת עם הבנות. 

התחלתי לבכות ולא הפסקתי במשך שעה. הרגשתי שברגע שאני אתן לה את טיפת התמ”ל הראשונה זה יהיה הרגע שבו אני מוותרת על ההנקה סופית. 

מדריכת ההנקה הייתה ממש חמודה, באה וניחמה ונתנה לי את כל העצות והטיפים שהיא יכולה לתת. את כולם כבר שמעתי, ואף ניסיתי בסבב הראשון. התנוחות, ההחזקה של הפה, המסאז’ים, הצינורית, השאיבות, הכול. היא מדברת ואני מתאבלת. ברור לי שאני לא עוברת את כל הסרט הזה שוב כי אם הבחירה היא בין המלחמה הזאת לבין לתת לגפן את תשומת הלב שהיא צריכה, גפן מנצחת בלי לחשוב פעמיים. 

המדריכה הלכה ואני הרמתי את הבקבוק. האכלתי ובכיתי. נפרדתי והתאבלתי ויצאתי נקייה הביתה. 

לוותר זה לשחרר

מהרגע שהבנתי שאני משלבת, הכל היה יותר רגוע. דווקא בגלל זה יכולתי להתפנות ללמוד את ההנקה. כשלא הייתי בלחץ מכמה היא אוכלת ואם בכלל יכולתי לראות שהיא לא פותחת את הפה מספיק ולהתחיל ללמד אותה. 

תוך שבוע שבועיים היא למדה את הסיפור והבקבוקים כבר לא היו רלוונטים. 

עברנו להנקה מלאה, היא עלתה במדדים ונראתה בריאה ושמחה. התפתחה בקצב מעולה וחייכה מהשנייה שהיא קמה עד שהלכה לישון ולפעמים גם תוך כדי. 

הנקה- חלום או פיקציה

הנה הצלחתי, כל מה שייחלתי לו קורה. ועדיין אני לא מרוצה.
אני לא נהנית מההנקה. זה מציק לי, מוזר לי, לא נוח לי, כבד לי. אני נמנעת מהנקות בחוץ, מסתדרת רק בבית על המיטה עם כרית הנקה או באוטו עם רגל אחת באוויר.
החזה הגדול שלי כבד לה מידי, היא לא יכולה להחזיק אותו בעצמה והתנוחה היחידה שעובדת לנו זה התנוחת מעבר כשאני תומכת בה ביד אחת ומחזיקה את השד ביד השנייה.

הנקה באוטו עם רגל אחת באוויר

הקושי בהנקה הוא לא רק פיזי

הרגשתי שהחלמת הלידה הזאת לוקחת נצח, שקשה לי מנטלית. אני לא מצליחה להסתגל למציאות החדשה, העננה לא עוזבת אותי, היא ממלאה אותי, אני לא נושמת, אני חנוקה, אני ממש לא רואה איך אני אצליח להיות איתה עד גיל שנתיים בבית כמו שרציתי, כמו שתכננו, הכול מרגיש ממש גדול עלי. 

את צוחקת עלי

כשדוריה התחילה לבסס ארוחות החלטתי שאני מורידה את ההנקה לפעמיים ביום ועוברת בלילה לבקבוק. זה קרה מאוד מהר ומאוד טבעי כי למזלי דוריה ממש נהנתה לאכול מוצקים והתחברה לבקבוק בקלות. 

שבועיים אחרי זה דיברתי עם חברה שלי בטלפון וסיפרתי לה שמשהו ממש נרגע אצלי לאחרונה. שאני מרגישה שבשבועיים האחרונים דברים השתחררו קצת. אני פחות שונאת את גילי, אני ממש נהנית מדוריה פתאום וכמה היא מדהימה וחייכנית. 

סיפרתי לה שזה מרגיש ממש פיזי, כימי, כאילו איזה פקק השתחרר. אמרתי שהדבר היחידי שאני יכולה לחשוב עליו שהשתנה משמעותית עכשיו זה ההנקה ושיש לי איזו תאוריה שההורמונים שהשתחררו בהנקה כנראה עשו לי בלאגן.

היא התחילה לצחוק ואמרה לי שלא המצאתי שום דבר, שיש דבר כזה. זה נקרא שחרור חלב דיספורי וכ9% מהנשים סובלות מזה. 

זאת תופעה לא מוכרת כי התחילו לחקור אותה לראשונה רק ב2007 וכל המחקרים שעשו מאז עוד לא ממש מבוססים. גם הפסיכולוגית שהייתי אצלה וסיפרתי לה בהתלהבות על השיחה שהעיפה לי את המוח, חזרה ואמרה כל הפגישה “כן, הנקה זה מאוד קשה מנטלית לפעמים” (אחרי הפגישה שלחתי לה את המאמרים שקיבלתי כי הבנתי שהיא לא מכירה את התופעה בעצמה)

לא חשבתי שזה מה שיש לי

ביקשתי מהחברה שתשלח לי כל מה שהיא קראה על זה ובין החומרים שהיא שלחה הגעתי גם לפוסט הויראלי של נועה רוזין. נזכרתי שבזמנו גם אני קראתי את הפוסט הזה אבל לרגע לא קישרתי שזה מה שיש לי. 

בפוסט היא מתארת איך התחושה הציפה אותה בשנייה שהיא התחילה להניק ואני לא הרגשתי ככה. לא יכולתי להצביע שזה זה עד שהפסקתי להניק והכל השתחרר. הרגשתי כאילו מישהו ניקה לי את השמשה ורק אז גיליתי שהיא הייתה ממש מלוכלכת…

בגלל שאני לא אשת מקצוע אני אפנה אתכן למאמרים שמצאתי בתחום (שיבצתי לכן כמה לאורך כל הכתבה), אבל על רגל אחת מה שזה אומר זה חוסר איזון של הורמונים. 

בזמן ההנקה משתחררת לנו בגוף כמות גבוה של אנדורפינים (הורמון ההתאהבות) בשביל לאזן צריך להוריד ממשהו אחר אז כמות הדופמינים בגוף צונחת והטלטלה הזאת מייצרת אצל נשים מסוימות תחושות שליליות. 

הרבה נשים מדווחות על בושה, אשמה, עצבות, חוסר התחברות ועוד. בגלל שהתופעה עדיין לא ממש מוכרת, הרבה אנשי מקצוע ורופאים שייכו את זה עד היום (ועדיין) לדיכאון אחרי לידה. 

התאהבתי בה

אני שמחה שנתתי לה מה שיכולתי אבל אני לא יכולה שלא לחשוב על רמת ההתאהבות שגדלה מהשנייה שההנקה ירדה. למרבה האירוניה הרגשתי שממש התמלאתי אנדורפינים בכל פעם שהסתכלתי עליה. היה נדמה לי שהיא מחייכת אפילו יותר פתאום. קצת אחרי שהורדתי את ההנקה היה ברור לי שהיא נשארת איתי עוד שנה בבית בלי בעיה. ולא רק זה, שאני גם ממש הולכת להנות ממנה. 

יש לזה תרופה?

שוב, אני לא אשת מקצוע אבל לא קראתי בשום מקום על תרופה. יש כל מיני טיפים להתמודדות ובעיקרון, ברגע שאת יודעת שזה מה שיש לך, את גם יכולה לנסות להבין בעצמך מה מקל עלייך. אולי מוזיקה, אולי מדיטציה ואולי טקס מסוים לפני או אחרי.

לרוב עצם הידיעה שיש דבר כזה ושאת לא היחידה כבר מקלה משמעותית על המצב. מעגל תמיכה עוזר המון, תקיפי עצמך באנשים שאת יכולה להרגיש איתם ולידם בנוח, הרשי לעצמך להרגיש את הכול, כל התחושות שקיימות בך, תביני שזה לגמרי פיזיולוגי ושאת לא אשמה. בכלום ושום דבר.
תהיי קשובה לעצמך, תסמכי על התחושות שלך, תתייעצי איפה שאת מרגישה את הצורך ותדעי שבכל רגע נתון את עושה את ההכי טוב שלך נכון לעכשיו.

 

ספרו לי בתגובות איך הייתה חווית ההנקה שלך והאם שמעת על התופעה הזאת לפני?

נתראה בקרוב!

שתפו

Share on email
Share on facebook
Share on whatsapp
Share on pinterest

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן