אני בהריון והגיע הזמן לספר. ניחשתם כבר באיזה שבוע אני?

אני בהריון!

זה קצת לא היה מתוכנן. אני אומרת קצת כי הפסקתי גלולות ואני יודעת איך באים ילדים לעולם אז זה לא באמת הפתיע כשנכנסתי להריון, אבל חשבתי שייקח קצת זמן, איזה חצי שנה או משהו שהגוף יתרגל לרעיון.
כנראה שהעובדה שבן הזוג שלי תימני ביחד עם העובדה שהוא ממש ממש ממש רצה כבר וביקש את זה המון זמן הובילה לזה שהיה צריך רק פעם אחת (או פעמיים, אני לא יודעת באיזה נקלטתי באמת 😉 ) בשביל להיכנס להריון…

בהתחלה חשבתי שיש לי דלקת בשלפוחית השתן כי הרגשתי מעין לחץ למטה.
אז שתיתי המון קרנברי וחשבתי שאני גם ככה אמורה לקבל מחר או מחרתיים וזה מעביר את זה בדרך כלל. אבל המחזור לא הגיע וכבר הייתה לי תחושה, אז קניתי ערכה של 2 מקלות וביקשתי מהרופא גם בדיקות דם, שיהיה…

עשיתי בדיקה אחת בערב ויצא לא חד משמעי. חיכיתי כמה ימים אבל מרוב שכבר הייתי בטוחה שלשם זה הולך, עצרתי בחנות אריזות וקניתי קופסת תכשיטים ירוקה. שישי בבוקר, ממש בוקר קמתי לשירותים, גילי עדיין היה במיטה ועשיתי את הבדיקה.
עכשיו כבר לא היה ספק. שני פסים אדומים וברורים. הנחתי בקופסת התכשיטים.
יצאתי לגילי שכבר התעורר והסתכל עלי בעיניים חצי עצומות, מנסה להבין מה לוקח לי הרבה זמן, הבאתי לו את הקופסה והתרגשנו ביחד.

אחר כך התברר לי שהוא חשב שככה מגיעות ערכות בדיקת הריון – בקופסת תכשיטים… 🙂

שבוע 7

מתחילים בדיקות.

אז הבדיקה הראשונה שעשיתי היא בדיקת דם שיצאה כמובן חיובית והראתה שאני בהריון. עם הבדיקה הזאת הגענו לרופא לאולטרסאונד הראשון בשבוע 7.

הוא: “הלוואי אמן שיהיו לנו תאומים! שני בנים!”
אני: “השתגעת? תן לי להביא אחד קודם להבין איך מתפעלים את זה”
הוא: :יאללה כולה תינוק, מה יש להבין? מסתדרים. שיהיה כבר תאומים, רביעייה אפילו!”
אני: “אתה לא סוחב אותם ואתה לא תישאר איתם רוב היום אז קל לך לבקש…”
הוא: “אני רוצה תאומים זה הכי כיף!”
אני: “כיף למי?? די!! שיגעת אותי, אתה מבקש את זה כל יום כל היום, אתה מבין שאין לי במשפחה תאומים וגם לך אין ואתה מבקש את זה כל כך הרבה שבסוף בשביל שתקבל את זה אני אצטרך לעבור טיפולי פוריות!! זה מה שאתה מאחל לי???”

הרופא: “יש דופק, אני רואה שק הריון אחד”

אני מצחקקת לעצמי….

במבה עם כדור

אני מסתכלת על המוניטור ומנסה להבין מה אני רואה שם.
אני מצליחה לזהות צורה מוזרה שנראית כמו במבה עם כדור שמחובר אליה.
הרופא מזיז את האולטרסאונד ומראה לי שבתוך הבמבה הזאת יש כבר דופק. אני רואה את הלב זז ואני לא מצליחה לתפוס את זה.

“יש לזה כבר לב???”
“יש לזה הכל, יש כבר את כל האיברים, הם פשוט ממש ממש קטנים, ברמה מיקרוסקופית…”

פלא

בדיקת דם ראשונה, ממש בקטנה...

אין לי בעיה עם מחטים. אני תורמת דם (משתדלת באופן קבוע, לצערי זה לא עובד לי 🙁 ), אז כשהייתי צריכה להגיע לבדיקת הדם הראשונה לא עשיתי מזה עניין. הגעתי עם חיוך וקשקשתי עם האחות הסופר חמודה שמולי. תוך כדי השיחה היא שולפת את המבחנות ומדביקה עליהן מדבקות עם הפרטים שלי. אני סופרת אחת, שתיים, שלוש, ארבע ורואה שהיא ממשיכה! כשהיא הגיעה לשמונה מבחנות כבר לא התאפקתי –  

“אמממ נלי, נראה לי שהתבלבלת, אני באתי לבדיקת דם לא לתרומת דם.”

שבוע 12

חייזר

נכון ברוב הציורים וההדמיות לחייזרים יש ראש ממש גדול ולפעמים גם אין להם ממש צוואר? אז ככה נראה לי העובר בשבוע 12. מתחילים לראות יצור, עם רגליים וידיים אבל זה עוד לא נראה ממש כמו תינוק. 

זאת הבדיקה שנקראת ‘שקיפות עורפית’, בודקים שהכל תקין ושלעובר אין חשד לתסמונת דאון. בדרך כלל אחרי הבדיקה הזאת כבר מספרים לכולם. אנחנו חיכינו עוד קצת .
בשלב הזה סיפרנו רק להורים שלנו ואולי לשני חברים קרובים. הרגשתי שאני עוד צריכה לעכל ולהפנים את העניין, שכרגע זה שלושתנו בהתמודדות הזאת ובגילוי של הדבר החדש הזה.

עדיין לא רואים בטן ועוברים ימים שלמים שאני בכלל שוכחת שאני בהריון. פתאום בערב יש איזה זיכרון מוזר כזה שמשהו שונה קורה כאן…

אפשר להיקשר כבר?

בשלב הזה פיתחתי לעצמי טקס קטן עם העובר המתפתח.

כנראה בגלל ריבוי הבדיקות וההרגשה שכל הזמן “מחפשים מה לא בסדר” עם העובר (אנחנו המדינה שעושה בה הכי הרבה בדיקות בהריון. בדקתי את זה. עקפנו אפילו את ארצות הברית. באירופה עושים רק שתיים בערך…), הרגשתי שהאחריות שלי היא לתת לעובר שלי את כל האנרגיות החיוביות שאני יכולה כדי שיצמח בתנאים חיוביים ולא בחרדה ולחץ וחיפוש של שליליות. אני לא יוצאת נגד הרפואה או משהו כזה, עשיתי את רוב הבדיקות שהרופא הפנה אותי אליהן ואלה שלא עשיתי, היו בדיקות שהרגשתי שיכולות לסכן את העובר.
המטרה הייתה לייצר גם חיוביות בתוך כל זה.

לפני השינה (לפעמים בבוקר) אני עוברת עם העובר איבר איבר ומתארת לו כמה הוא בריא וחזק. הכל עובד כמו שצריך ומתפקד באופן מושלם. יש לו את כל מה שהוא צריך בשביל לחיות חיים בריאים וארוכים. אני מאחלת לו את כל מה שאני חושבת שהוא צריך בשביל שאר חייו בעולם ושולחת לו כמה שיותר אהבה וחיוביות.

אני חושבת שהטקס הקטן הזה עזר לי קודם כל להרגיש שאני לוקחת חלק פעיל בגידול שלו ולא משאירה את הכל בידיים של הרופאים והאחיות. מעבר לזה, התפתחה איזושהי היקשרות, איזשהו שיח בינינו. אמנם זה שיחות בלב, אני עוד לא מדברת בקול אבל הרגשתי שיש הקשבה איכשהו, שנוצרת מערכת יחסים.

שבוע 15

סקירת מערכות

הבדיקה הזאת, בשבוע 15, הייתה הכי מרגשת משתי סיבות:

הראשונה היא שרואים ממש את כל האיברים של העובר, אחד אחד, רואים כבר ממש בן אדם. זה מתחיל להראות כמו תינוק ולהרגיש יותר ויותר מוחשי.

הסיבה השנייה הייתה שבבדיקה הזאת הרגשתי שאני מכירה את האופי של העובר בפעם הראשונה.
הרופא עבר על כל האיברים אחד אחד, הכל נראה תקין ובסדר. נשאר לו רק להגיע ללב אבל הזווית לא הייתה מספיק טובה. הוא ניסה להזיז את הבטן (מה שגורם לי להיקרע מצחוק כל פעם מחדש) ולא הצליח.
הוא החליט שהוא צריך להיכנס וגינאלית כדי למצוא את הלב.

באסה, כבר חשבתי שעברתי את זה ואולי עכשיו יהיו לי איזה 9 חודשים של שקט מהבדיקות המציקות האלה, אבל יאללה, מה לא עושים בשביל העובר…

ברגע שהוא נכנס וגינאלית העובר דפק היפוך!
הרופא מנסה קצת ואומר שאין ברירה, הוא יוצא ומנסה על הבטן, מבחוץ.
ברגע שהוא הניח את המכשיר על הבטן, העובר שוב מתהפך לו!
שוב הוא נכנס וגינאלית ושוב העובר מתהפך!
הוא מנסה בכל זאת, מבקש ממני להרפות (*&%@#*&@***@&#**) והעובר בשלו. מסרב לשתף פעולה!
הרופא נותן ניסיון אחרון ומניח את המכשיר על הבטן, בשלב הזה הבנתי שיש לנו פה עסק עם עקשן/ית, (כמו ההורים שלו/ה כנראה) אז החלטתי לנסות את הגישה שהייתה עוזרת לי ופשוט דיברתי איתו/ה. 
“מאמי, אני יודעת שזה בטח לא נעים, אבל אין ברירה, אנחנו יכולים לעשות את זה ביחד. ברגע שנרגע וניתן לרופא לעשות את שלו, זה יעבור יותר מהר…”
באותה שנייה ממש, הוא זז ופינה לרופא את הדרך! 

כמו אמא שלו, אם מכריחים אותו הוא לא רוצה, אבל אם מסבירים לו והוא מבין, הוא יזרום איתך בכיף…

תכלס מרגש

שבוע 22

בשבוע 22 כבר רואים בטן ברורה. רוב מי שסביבי כבר יודע ויש יותר שיחות על ההריון. אמנם בעולם הוירטואלי עוד לא “יצאתי מהארון”, אבל כולם מסביבי כבר יודעים ומתרגשים. 

בן או בת?

הוא: “לחיי בן זכר!”
אני: “מה שיהיה אני אהיה מרוצה, העיקר שיהיו בריאים”
הוא: “שיהיה בריא, שיהיה בן”
אני: “שיהיה מה שיהיה אבל עם כל הפצעים שיצאו לי מאמי, נראה לי שזאת כנראה תהיה בת…”
הוא: “בן, שיהיה בן”

הרופא: “והנה השפתיים התחתונות”…

אני- בחוסר רגישות מופגן, נקרעת מצחוק…

שבוע 29

אז היי, זאת אני וזאת הבטן הענקית שלי. שבוע 29 (+1 ברגע זה ממש)

כל כך הרבה קרה בשבעת החודשים האלה, אמנם חוויתם איתי הרבה דברים אבל את החלק הזה בחיי שמרתי עד עכשיו. הרגשתי שיש פה מסע שצריך לעבור אותו באינטימיות שלנו לפני שנצהיר על המשפחה המתהווה שלנו בפני העולם. 

על כל הסיבות למה חיכיתי עד עכשיו כדי “לצאת מהארון” עם ההיריון, אני אספר בפירוט אבל זה כבר מיועד לפוסט אחר. 

אני חייבת להגיד שאם יש משהו שלמדתי זה שכל אחת עוברת את ההיריון אחרת ולכל אחת יש את הזכות לחוות אותו כמו שהיא רוצה! זה לא מקום שלנו לשפוט מישהי כי זאת חוויה מאוד מטלטלת ומאוד אישית. כל אחת בנויה אחרת, עם צרכים אחרים ומה שעובד לאחת, לאו דווקא עובד לאחרת. 

עוד חדשות קטנות גדולות

אז כיאה לכל אישה שמיועדת לעבור חודש שמיני באוגוסט, כחלק מתקופת הקינון הבלתי נשלטת אנחנו גם עוברים לקרית אונו. 

מעבר גדול מכל כך הרבה בחינות, גם לעזוב את תל אביב אחרי 14 שנה בערך וגם לעבור לבית קרקע ישן שדורש הרבה אהבה ותחזוקה חדשה. אז כמובן שאני אעדכן אתכן בכל התהליך שיבוא- במעבר הדירה, בשיפוץ, בהריון, בתחושות המעבר, בבחירות ובכל היצירה (ואני מתכננת הרבה ממנה) שתבוא בדרך. יש עוד הרבה תכנים שאני עובדת עליהם והמון שיתופי פעולה עם נשים מדהימות ומעניינות במיוחד. אני אשתדל לתמצת לכן את הידע שצברתי ולשתף אתכן בתחושות שלא תמיד מדברים עליהן. מקווה שתעקבו ושנעבור את זה ביחד. 

אם בא לכן לשתף אותי גם בחוויות ההיריון שלכן, אם אתן מזדהות עם חלק ממה שאמרתי ואם יש לכן שאלות, תרגישו חופשי לשלוח לי הודעות, אם זה בתגובות לפוסט הזה, או כאן, או באינסטגרם

נתראה בקרוב!

שתפו

Share on email
Share on facebook
Share on whatsapp
Share on pinterest

לפוסט הזה יש 6 תגובות

  1. את מקסימה ! מזל טוב

    1. תודה מיקי!!

  2. הצחקת אותי…… זה מעולה!

    1. איזה כיף לי! תודה!🤗😂

  3. מזל טוב מקסימה! שתינו באותה סירה (בשליש השלישי ועם בת בבטן 🙂 )

    1. איזה כיף! שיהיה בשעה טובה ובידיים מלאות🙏😊🤗 מקווה שעובר לך קל

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן